מירי נולדה בחיפה בשנת 1949. למדה בביה"ס היסודי ליאו-באק. המשיכה למודיה בביה"ס התיכון של אותו מוסד. בשנת 1966 נשלחה לארצות הברית במסגרת מפעל של חילופי תלמידים, בחסות הארגון ליהדות מתקדמת, שם שהתה ששה חודשים. לפני גיוסה לצה"ל הוצע לה להשתתף בכנס של נוער יהודי בסקוטלנד, בכנס זה גילתה לראשונה את המאבק הנטוש בין היהדות הרפורמית והיהדות המסורתית באנגליה. היא נשארה בלונדון עד למועד גיוסה, ולמדה שם בליאו-באק קולג' - בית ספר גבוה לרבנים רפורמיים, באותה תקופה היא יצרה קשרים הדוקים עם חוגים מסורתיים והחליטה לקבל עליה עול מצוות הדת בשלימות.
בצה"ל שרתה ביחידת הרבנות הצבאית. הצטיינה ביחידתה בהיותה מרכז הפעילות החברתית ובהיותה מופת בעצם התנהגותה היום-יומית באמונתה ובמסירותה.
בינואר 1970 קיפדה תאונה מחרידה את חוט חייה.
מירי הרבתה להתכתב עם אנשים, עם חברים בני גילה ועם ידידים מבוגרים ממנה. במכתביה ובחיבוריה העבירה חויותיה והרגשותיה, הללו מגלים בגרות, ידע נרחב בתחומים רבים וגישה נבונה מיוחדת ובוגרת לחיים ולאמונה.
בחיבור שכתבה בשמינית בעקבות מלחמת ששת הימים אומרת מירי: "אני כשלעצמי מאמינה כי הכלל היסודי עליו בנויים חיי אדם, או התהליך עליו עומדים יחסי אנוש הוא תהליך של נתינה וקבלה. אדם נותן כדי לקבל, ומקבל כדי לתת, והדבר מקביל אף ביחסים בין אומה לאומה.
הלוחמים הביאו עמם נצחון, העם ניצח, העם קיבל את הניצחון, ועל כן הוא נותן, הוא נותן את בניו - חייליו. מאמינה אני כי לכל דבר יש מחיר. אדם נותן, אדם מקבל, אומה נותנת, אומה מקבלת.
בחירי בנינו נפלו במערכות ישראל, והחיים מביניהם הביאו על מגש אדום את הנצחון. ואל לנו לשקול מה כבד ממה, כי תחום זה אינו ניתן לשיפוטנו ואיננו בתחום השגתנו. הנופלים בגבורתם הם מעלינו ומהווים את המימד השלישי שלנו.
דומני כי לוחמים לא מעטים, בצאתם לשדה הקרב לא חשבו על המחיר. הם יצאו מתוך רגשות חובה ונאמנות, ללא ספקות או התלבטויות על הצפוי להם.
קשה לאדם שלא חש על בשרו את תחושת השכול לעמוד על עומק הצער של אותן משפחות שכולות, כיוון שבן אדם שנשאר שלם ברוחו ובגופו, איננו מסוגל להבין את אותו אדם שנשאר פגום ברוחו או בנפשו. זו מעין טרגדיה, כיון שצער קשה למוד, צער יש לחוש, ורק כאשר אדם ששכל את הטוב שבידידיו או בניו, רק אז יוכל הוא למצות ולחוש את הכאב כולו...