סגן אשר (אשי) אליעד ז"ל

אלבום תמונות

9.9.1963
(חיבור שנכתב ע"י אשר (אשי) אליעד ז"ל, בטרם מלאו לו 17 שנה)

ערב,
עברתי באחד מרחובותיה הראשיים של העיר, ממהר לדרכי. טבעי היה שאפגוש בזמן זה עוטה בלויים הפושט ידו לכל עובר ושב בתקווה לקבל נדבה. ואמנם פגשתיו...
ומכיוון שאינני מאותם טיפוסים קפוצי היד, לא חסכתי ממעותי ונתתי לעני נדבה.
פתע, משך את תשומת לבי גבר צעיר, לבוש בהידור גנדרני, שהתקרב לעבר הקבצן בצעדים מאוששים. לרגע חשבתי שהלה יעצור בדרכו וייתן לעני מתת בעין יפה. ואולם כעבור רגע נתבדתה השערתי. האיש, כמצופה, נעצר לפני הקבצן אך תחת לתת נדבה "תקע" הוא מבט מזלזל בעני "מלמעלה למטה" ותחיוך דק של שמחה לאיד התרחק מהמקום. ידיו נשארו תחובות עמוק בכיסיו. הקבצן השפיל את ראשו.
דמי סער בקרבי, אך לא יכלתי לפעול בנדון. משנתקררה עלי דעתי והחילותי לסקור את מצב הדברים ברוח אובייקטיבית, החילותי גם לתפוש את התוצר של חברתנו והוא: הקמצן.

דמותו של הקמצן

לדעתי מצויים אולי כיום בעולמנו קמצנים פוטנציאליים כמספר תושבי תבל, שכן הקמצן הטיפוסי אינו יוצא דופן חברתי מבחינת לבושו, נוסח דיבורו או פגם גופני אחר. אנו כבני אדם לא נוכל לאבחנו ע"פ חיצוניותו המטעה, אלא חייבים אנו תחילה להכיר את אופיו.
אופיו של הקמצן אינו שונה משאר בני האדם. הוא יכול להיות נוח או נוקשה, ואפשר להגדירו כחיוני בכללותו, או מכערת את האדם חולשתו לכסף. הנגע הבולט באישיותו היא התאווה המוזרה - יש אומרים הנורמלית - לכסף, כלומר להחזיק ולשמור כסף כדבר ראשון במעלה, לקמץ בהוצאות ע"י חסכונות מופרזים וללא מטרה. קרוב לוודאי שאותו קמצן לא יוציא במהרה ובלב שלם את כספו האגור וגם לא למטרות חיוניות ביותר.
רצוני להעיר בקשר לסברה שקמצנות זוהי תופעה חברתית נורמלית, שדעתי מסתייגת ממנה במידה מסוימת. אני סבור שאדם במסגרת חברתית חייב לרסן ולדכא תכונה שלילית זו, וברגע שהוא פורק כל עול, הרי מקומו אינו בחברה המכבדת את עצמה ואת נימוסיה.
בנקודה זו חייב אני להדגיש שיש להפריד בין דמות הקמצן לביו דמות החסכן. חושבני שע"י הפרדה מעין זו נגיע לבהירות מסוימת בדמות הקמצן. לחסכן יש מטרה מוגדרת או מוצהרת שלשמה הוא עמל ויגע לאגור את כספו. לעומתו הקמצן אוגר את כספו לשם אגירה, או במטרה להתפאר בריבוי עושרו.
עוד בימים עברו, בתקופתו של המחזאי והסטיריקן מולייר, מצא המחבר לנכון לכתוב קומדיה על נושא זה. בקומדיה הסטירית שלו, המכונה "הקמצן", מתאר מולייר בצורה משעשעת את אופי חייו של הקמצן, גיבור המחזה, הרפגון. לקריאת המחזה צוחקים בני אדם לשנינות הדברים, בעוד שרובם אינם מבינים שביד אמן יצר מולייר אספקלריה לדמותם של תוצרי החברה שלדעתי יש לראותם כגורמים שליליים.

דעתי על נגע הקמצנות

לדעתי, הקמצנות היא כיעור באופיו של האדם הניתן לתיקון. ברגע שהאדם מגלה את חולשתו, הוא חייב ללחום בה. אדם המגלה נטיות לקמץ בהוצאות על דברים הנחוצים למחיה, או לבריאות, ואינו עושה את מירב המאמצים לתקן את המעוות הזה, סופו שימצא את עצמו מחוץ לחברה, שכן החברה לא תחזיק טיפוסים דוגמתו ותפלטהו.
אישית, אני מתייחס לקמצן כטיפוס שלילי, מסיבה פשוטה. אותו אדם מבחין ושומר רק על האני שלו. כלומר, שלטת בו מידת האגואיסטיות חסרת ההתחשבות בזולת, דבר הנוגד בתכלית הניגוד את התורה השיתופית שעל בירכיה חונכתי. רוצה אני להוסיף ולציין שמסרב הייתי לדור בכפיפה אחת עם קמצן, היות ואנו טיפוסים לא מתאימים מבחינת תפיסת החיים שלנו.