בוקר יום רביעי, החמישה במרץ שנת 2003 לא נתן שום רמז או סימן לזוועה הנוראה שעתידה הייתה להתרחש בהמשכו. אבא יוסי העיר את יובל כמדי יום בשעה שש וחצי וחיבק אותו חיבוק אוהב של בוקר. השמש כבר עלתה וגילתה שמים כחולים עם קרעי עננים לבנים. היה זה בוקר קריר של סוף חורף, ואבא הציע ליובל ללבוש מעיל קל מעל לחולצת הטריקו של תלבושת בית הספר. יובל הגיע לארוחת בוקר של דגני "קוקו" בחלב, כשהוא לבוש במכנסי אימון ארוכים בצבע כחול, חולצה שחורה ומעיל ירוק, ולרגליו נעלי ספורט חדשות בצבע כחול שנקנו שלשה ימים קודם לכן באילת.
בזמן שאכל, נפרדה ממנו אימא חגית לשלום, ומהרה להספיק להסעה לעבודתה. היא לא תיארה לעצמה שזוהי הפעם האחרונה בה תראה אותו. אחר כך לקח יובל את כריך הגבינה הצהובה שהיה מוכן ליד הצלחת והכניסו לתיק בית הספר. הוא שם את התיק על כתפיו, נפרד מאבא בחיבוק ובנשיקה ליד דלת הבית ואמר - נתראה אחר הצהרים.
אבא ליווה במבטו את יובל מבעד לחלון כשירד בעליצות בשביל, בדרך לתחנת האוטובוס. הוא לא העלה בדעתו - ולו לשנייה קטנה – כי זוהי הפעם האחרונה בה יביט על בנו הקטן בגאווה ובשמחה כה רבה.
יובל נעלם מאחורי משוכת השיחים בירידה לתחנה. השעה שבע וחמש דקות - אבא חזר לענייניו.
הכול רגיל. ואולי הכול כבר לא.
כי באותו זמן ממש, מן הכפר אבו דיס שליד ירושלים, יצא מרצח נפשע למלאכתו הבזויה: מחמוד קוואסמה, רוצח מתאבד של החמס, לבש את חגורת הנפץ שלו. ערב קודם לכן, בהעדר מחסום כלשהו, עבר בקלות בלתי נסבלת את הדרך מחברון לאבו דיס. בערך בשעה אחת עשרה לפני הצהרים עלה על משאית קלה בחברת חברו לחוליית הרצח.
היעד - חיפה
המטרה - אוטובוס נוסעים, רצוי מלא בנוסעים ועדיף בני נוער ותלמידים.
...ובאותו זמן ממש, במקביל למזימות הזדוניות, המשיכו התלמידים והמורים של כיתה ח' 4 בבית הספר הריאלי בשגרת יומם העמוסה: יובל סיים שעור באנגלית ועמד להתחיל שעור במתמטיקה, ובזמן שחוליית הרצח כבר שהתה באזור הכרמל, וחיפשה אוטובוס מתאים למטרותיה לביצוע הטבח - נשאר יובל, בסיומו של יום הלימודים, לבקשת המורה לאומנות, להכין דמות אריה היתולית...לפורים.
וכך קורה, שבמקום לצאת בשעה 13:35, יוצא יובל מבית הספר ב-14:00 , וכעבור חמש דקות, בשעה 14:05 הוא כבר נמצא בתחנה, אליה מגיע מיד אוטובוס אדום של קו 37, מלא ודחוס בתלמידים. יובל עולה אל האוטובוס, הוא רוצה להגיע מהר הביתה, לביתו האוהב והנאהב...
באותו זמן ממתין כבר הרוצח בתוך האוטובוס לשעת הכושר בה יוכל לבצע את זממו.
אל האוטובוס כבר הספיק לעלות בתחנה אחת קודם, באין מפריע וללא כל חשש פן מישהו יעצור בעדו.
יובל מתקדם לחלקו האחורי של האוטובוס ומתיישב בספסל החמישי מהסוף, מצד ימין.
השעה 14:07
האוטובוס מתחיל לנוע. אחרי 300 מטר יובל מתקשר לאימא ומודיע לה כי הוא כבר בדרך הביתה. אימא רגועה. היא איננה מתארת לעצמה שזו לה הפעם האחרונה שבה היא שומעת את קולו המתוק.
השעה 14:10
יובל מתקשר לאבא ומספר גם לו שהוא בדרכו הביתה. הוא חייב להרגיע את ההורים הדאגנים האלה... אבא רגוע. הוא אומר ליובל שגם הוא בדרך הביתה, והם ייפגשו עוד כחצי שעה. אבא מספר ליובל בדיחה. יובל צוחק. גם אבא אינו משער בנפשו כי זו הפעם האחרונה בה ישמע את צחוקו המתגלגל.
יובל מסיים את השיחה ואומר – אבא אני אוהב אותך.
השעה 14:12:32
בדיוק באותה שנייה מפעיל הרוצח את מתג ההפעלה של מטען המוות.
17 קילוגרמים של חומר נפץ מרסק, בתוספת כדורי מתכת קטנים שכרוכים סביב גופו מתפוצצים. יובל, שמחזיק את הטלפון בידו הימנית, מתרסק בעוצמה רבה אל דופן האוטובוס. גופו הקטן מתעוות, נשרף וסובל. מערכות חייו קורסות. ידו השמאלית נשמטת על הדופן החיצונית של האוטובוס.
זו השעה בה נעצר ונדם שעונו המשוכלל של יובל. והחיים עוזבים אותו. באותה שנייה ממש.
זה קרה בשעה שתיים ושתיים עשרה דקות ושלושים ושתיים שניות של סתם יום של חול, אותו יום רביעי, מר ונמהר, החמישה במרץ שנת אלפיים ושלוש, ב' באדר ב' תשס"ג...
ומה שהיה כחול עכשיו שחור.
ילדי אינו נושם עוד
ועכשיו, ילדי אינו נושם עוד.
יובלי, כך מסתיימים חייך הקצרים
בינות לשברים השרופים ולריח הנורא של הבשר החרוך.
מעל דפיו של הצהובון ומתוך הבזקיו של צלם חסר לב,
ניבט מתאר גופך הקטן ללא רוח חיים,
מוטל מתחת לשמיכה מקומטת, משובצת בצבעי כחול ולבן.
ידך העדינה, הקטנה, הטובה, משתלשלת מתחתיה
קטועת אצבעות ונוטפת דם.
ידך האהובה שאחזתי בה אלפי פעמים -
יד שליטפה, בנתה, יצרה, כתבה וחיבקה
כעת שמוטה ומאובנת על דופן לוהטת של משרפה ניידת.
בהבזק אחד של רעם מחליא, בעודך מדבר אלי בטלפון,
נרצחת, רוטשת, נשחטת, נטבחת, נשרפת אין אונים
ממש כמו כל סבי סביך ודודיך לפני ששים ושלוש שנים,
שם, בשואה -
ואולי ידך, שבחלון המרוסק, מושטת אלי, אל אבא,
כמייחלת שאבוא להצילך, כפי שהבטחתי תמיד...
אך לשווא.
כי הנה כשלתי.
לא הייתי שם, למלט אותך מהתופת הנוראה.
ואתה איננו.
כל כך איננו.
ילדי שלי אינו נושם עוד.