סמ"ר בארי עובד ז"ל

אלבום תמונות

החמישי למרץ 2003, היה עוד יום. השמש זרחה, אנשים הלכו לעבודה, לצבא, עמדו בתור לקופות-חולים. באותו יום כמו בעוד סתם הרבה ימים אחרים, התפוצץ אוטובוס. קו 37, שדרות מוריה, בחיפה. וכמו בכל אותם סתם ימים אחרים, בהם התפוצצו אי - אילו אוטובוסים, באי אלו ערים שונות בארץ, גם אז, ביום החמישי למרץ 2003, כל העניין לא ממש הזיז לי. היה כרגיל אקשן בחדשות. התעדכנתי כל כמה דקות ברף ההרוגים. סיננתי הערות ציניות לגבי המצב. שזה שכבר מרוב פיגועים, למי באמת אכפת. שזו כבר נהייתה רוטינה מעיפת, כבר לא כל כך מרגשת כמו בהתחלה, ושנמאס. שאנחנו אשמים, ושנעשה כבר שלום. כל המנטרה הקבועה. כמו בכל פיצוץ, על כל אוטובוס, לא משנה איפה או מתי.
בחמישי למרץ 2003, חבר שלי התקשר אלי בחמש וחצי בערב, ואמר שלא מצליחים ליצור קשר עם בארי. זה היה קצת מצחיק, כי באותו בוקר דיברתי עם בארי, וקבענו שאולי ניפגש בתל-אביב, אבל זה לא הסתדר. אותו חבר אמר לי שבארי היה בצהרי אותו יום בחיפה, בדרך לבקר את סבו וסבתו, ואז התחיל לרדת לי האסימון. התקשרתי לעוד ידידה, שרק מההיסטריה שלה הבנתי שהמצב כנראה רציני. באוטובוס שתפסתי מייד בדרך אליה, קיבלתי את הטלפון ההוא, מאותו חבר, שסיפר לי שבארי נהרג.
אני זוכר שפעם, כמעט חצי שנה לפני שבארי נהרג, אני וכמה חברים דיברנו קצת על "המצב". דיברנו בציניות על זה שכולנו חיילים, ושלפי הסטיסטיקה אפשר להניח שלפחות אחד מאיתנו לא ישרוד את השרות הצבאי. זרקנו שמות של חברים, וניתחנו את הסיכויים שלהם למות בצבא. דוקא מהניתוח המעמיק שלנו באותו היום, בארי יצא בחיים. כי מי שהכיר את בארי, את המזל שלו, ואת העובדה שמכל סיטואציה כמעט תמיד ידו הייתה בסוף על העליונה. ובכלל לא יכול היה להעלות על הדעת שדוקא לו זה יקרה.
אף פעם לא הכרתי מישהו שמת בפיגוע, אף פעם לא הכרתי מישהו שהכיר מישהו שמת בפיגוע. אף פעם לא העליתי על הדעת את האפשרות שמשהו בסגנון הזה יגע בי. אף פעם לא מת לי חבר.
ופתאום כבר לא ממש עניין אותי אם גדודי חללי אל אקצה, או הג'יהד האיסלמי, או לא משנה מי לקח אחריות על הפיגוע. לא עניין אותי אם המחבל יצא מכפר חנון או מג'נין או שהמתנחלים אשמים, או שיבנו כבר את החומה. לא הרגשתי כלום, חוץ מהרבה מאוד עצב. כל מה שהתחשק לי לעשות אז, באותו הערב, היה רק ללכת לישון. ללכת לישון ושלא יעירו אותי אף פעם.
עבר קצת זמן מאז, והתחלתי פתאום לחלום על בארי. חלמתי עליו די הרבה. ובחלומותיי, כמעט תמיד אותה רוטינה בה כל החברים נפגשים, בינהם גם אני, ופתאום מגיע בארי. וכשהוא מגיע כולם אומרים לו שלום, ומתייחסים אליו כרגיל, כאל מובן מאליו, כאילו כלום לא קרה. כאילו זה עוד איזה מפגש חברתי רגיל, בו הכל קורה כמו שתמיד קורה, ורק אני יושב שם, מזועזע, לא מבין מה בארי עושה שם. לאט לאט, מתברר לי בחלום שבארי לא באמת נהרג, ושכל הסיפור של הפיגוע היה סוג של הצגה, או מתיחה לא ברורה. ושהכל בסדר. ושבארי איתנו. ושרק לי שכחו לספר מזה.
היום שנה וחצי אחרי, אני שוב מוצא את עצמי פותח את האינטרנט, ומתעדכן בחצי פיהוק ברף ההרוגים הנוכחי בפיגוע בשוק הכרמל. או בבאר-שבע. או בטווח הקסאם. או באריק שרון. ובהתנתקות, ובכל הדברים שרחוקים ממני מרחק שמים וארץ. הים, שנה וחצי אחרי; אני כבר לא חולם על בארי. אני חושב שהשלמתי עם זה שהוא כבר לא יפתיע אותי באיזה מפגש חברתי, ושפתאום הוא ייגש לשאול אותי מה שלומי. ושאני אספר לו שאני עובד בחברת מחשבים ושהוא מאוד יהיה גאה בי. ואולי קצת יקנא. ושאני אגיד לו שהתגעגעתי אליו, ושהוא מאוד חסר לי. ואז אני אתעורר.