אלבום תמונות
23/03/2003
אין לי את כוחות הנפש לכתוב על הבן שלי בלשון עבר והרי אתה אלי חי בליבי ובנשמתי, איך לתמצת אותך? והרי יש כל כך הרבה מה לכתוב, ובמה להתחיל? נולדת בני בכורי כשהייתי כבת 20 . אני ואבא שמחנו כל כך בך. בכל מחלקת היולדות נולדו המון בנות. אבא קנה לי לכבוד יום הולדתך שרשרת זהב ותליון עם תליון "חי" אותו רציתי להעניק לך מאוחר יותר ולא רצית לענוד אלא שאשמור אותו למזכרת.
במשפחה היה "אלי הגדול" ואתה זכית לכינוי "אלי הקטן".
בתחילה רציתי לקרוא לך ערן כי היית כזה ערני ומקסים אך לבסוף החלטנו לקרוא לך ע"ש הסבא אליהו ובקיצור אלי.
ובאמת לא טעיתי היית ילד ערני מקסים סקרן ושובב אך לעולם לא הרעת לאף אחד.
לאחר שנה ושלושה חודשים נולד אחיך אורן שעליו לקחת חסות באופן מיידי . כשרחצתי את אורן החזקת בידיך הקטנות את השמפו בכדי לעזור, תמיד הגנת עליו ופינקת אותו למרות שנראיתם כמעט באותו גיל, ידעת שאתה בכור וכמובן לקחת אחריות על רחלי כשנולדה כשהיית בן 9.
לאורך כל השנים היית מסור לנו הוריך ולאחיך באופן מעורר פליאה, היית מעורה במה שקורה איתם, איתי, עם אביך היית שותף להתלבטויות ונכון תמיד לעזור.
בגיל ההתבגרות היה לך קשה ועם גיוסך בנית את עצמך והלכת בדרך שהאמנת- הפכת לגבר בעל קסם רב שהילך על כל הסובבים אותך. תענוג היה לנו לראות אותך ולהיווכח שפעמים רבות היית צודק מבין וחכם התובנות שלך היו כשל אדם בעל ניסיון רב שממש התפעלתי ממך כמו גם אחרים איתם נפגשתי ב"שבעה" אשר באו להגיד תודה על כך שתמיד התייעצו איתך ואשר הורית להם ללכת בדרך הנכונה.
לדוגמא, הגיע בחור חרדי וסיפר שבטירונות רצה לעזוב את הצבא ואתה לילה שלם שכנעת אותו שיגלה מוטיבציה ושהשד לא נורא כך כך ויתרום את חלקו בצבא והבחור בא להודות לנו שבזכותך הוא אוטוטו מסיים 3 שנות שירות.
גילינו שאימצת נער מוגבל בשכלו איתו רחצת כלים בפאב בחורב ואשר בכה מרות כששמע ת שנפגעת - הוא סיפר שכולם היו צוחקים עליו ואתה הגנת עליו תמיד עודדת אותו ואף בסיום המשמרת הסעת אותו לביתו (שלא בכיוון נסיעתך הביתה) - כמה מתאים לך אלי בצניעותך לעשות דברים ואף לא לספר על כך.
כשהיית בבית, הבית שקק חיים, הטלויזיות משדרות בשני ערוצים מוסיקה טלפונים כאילו כל הבית נע סביבך ואח"כ שעייפנו והלכנו ךלישון שמענו אותך מתפוצץ מצחוק מ"יצפאן" והיית מגיע למיטה לספר לי קטעים מצחיקים שקרו לך או סתם לשמוע מה נשמע איתי ולא בכאילו אלא מתוך כוונה להיות שותף בעולמי, תמיד מחייך תמיד מעודד מתייעץ ושומע בקולנו וכמעט ולא התמרדת?
לידי היית הילד שלי ובכלא עם המחבלים היית קשוח "גבר שבגברים" כינו אותך וכמפקד אהבו אותך החיילים והעריצו אותך.
עם אבא היית יושב לראות כדורגל ומחליף חוויות "שיחת גברים" משלכם.
בין בני המשפחה השכנת שלום גם אם זה דרש המון אנרגיה לא ויתרת גם שאחרים ויתרו ושכנעת כל צד שכדאי וכ' ואי אפשר היה לעמוד בקסמיך.
וכל כך דאגנו תמיד, כשהיית ילד-שלא תעבור כביש ולקחנו והחזרנו אותך מכל מקום איליו הלכת, כשבגרת הייתי משאירה אור בסלון כשיצאת לבלות בכדי שארגיש כשאתה מגיע בשלום ואוכל לישון רגועה.
בצבא היית בציר מסוכן והיית שייך ליחידה מובחרת שהסתכנה - ציר עפולה היה ציר שהיו בו המון פיגועים פחדתי, התפללתי דאגתי לדבר איתך כל יום שתחזור בשלום…. היה לי דיאלוג קבוע עם אלוהים…
עד לתקופת השחרור. אז היתה לי הקלה, שחרור מהמחבלים מהסיכון, מהשירות הצבאי התובעני ואז החלו החלומות של החופש….
לאבטח קרוז של אניות פאר במיאמי אך התנאי שלהם היה ששנה שלמה אין להגיע הביתה ולא להיות עם המשפחה בחגים…כבר ירד מהפרק.
והיה נושא של אבטחת אישיים שחששנו ממנו מאד ומפאת רצוננו ירד מהפרק.
בעניין המשטרה לא רצית שנעזור והחלטת בכוחות עצמך ללכת לקבע בתפקיד שרצית, והכנתי לך קורות חיים המתארים פועלך והקורסים שעברת שרק אח"כ שמעתי כמה קשים הם היו.
בשבועיים האחרונים טרם הפיגוע דיברת על תאילנד - אמרתי לך: אלי, אולי תדחה מעט מועד הנסיעה כי מתחילה עכשיו מלחמת עירק אולי יסגרו את המרחב האוירי והסכמת לדחות.
ביום א' היית במשרד הפנים ושמחת כהאריכו לך את תוקף הדרכון עד 2008.
אבא דיבר איתך ערב קודם, ראיתם משחק כורגל וביקש ממך לא לנסוע כי כבר שלוש שנים שהוא לא יישן ואולי כדאי שלא תיסע, כמה לא מפתיע אמרת לו "אבא שתדע לך שאני לא אסע לתיאלנד אבל כאן יותר מסוכן" וכמה צדקת והפעם לתמיד.
ביום הנורא של הפיגוע 5.3.03 טילפנת אלי ברבע לשתיים ולעבודה ואמרת לי " אמא אני רוצה לנסוע לסבא (בי"ח כרמל) עניתי לך"אני אעבור ואאסוף אותך אחרי העבודה" שאלת אותי "מתי את מסיימת?" עניתי לך שבערך ב17:00 אני יוצאת.לא, ענית לי ב18:00 יש משחק ואני רוצה לראות בשקט, לסבא יש טלויזיה בחדר? עניתי שלא אבל יש באולם לא ,ענית לי אני מעדיף לנסוע עכשיו ואחזור מהר..
כמה מוזר ששבי"ח כרמל נולדת ובדרך לשם נפגעת.
ב-14:30 לערך פתחו אצלי רדיו בעבודה ושמעתי על הפיגוע במרכז הכרמל. ניסיתי ליצור קשר לנייד שלך , בבית רחלי אמרה לי שנסעת לסבא ויצאת כבר, צילצתי לאבא כבר רעדתי והתחתי לחשוש ולהרגיש שמשהו נורא קרה מן תחושה של אמא, והודעתי לו שאנחנו נוסעים לבי"ח רמב"ם.
ו….אין לי כל לתאר את הסיוט שהתחיל אז ולא הסתיים עד היום את הכאב שכל המילים בשפה העברית רדודות מלתאר אותו…
ידוע לי שבשעה 14:00 ניסית לטלפן אלי לעבודה 3 פעמים ולא השארת הודעה במענה הקולי.
עד היום לא רק שלא התאוששנו ואני לא רואה שום התאוששות כלשהי בעתיד אני חשה שאנו "מתים" בעולם של חיים- אנו נושמים, אוכלים, הולכים לעבודה בכדי לשמור על רצף החיים עבו ררחלי ואורן שיקרים לנו מאד, אך המועקה בבית החזה קורעת אותנו מבפנים, הדמעות חונקות את הגרון באופן קבוע, הנשמה מכווצת פנימה זועקת ללא קול, קצב הנשימה השתנה ואתה "חי" בעולם המתים, עולם האמת.
ואפילו אם ייגחך קורא מכתב זה , עבורנו אתה חי ותמיד תהיה - ואנו בטוחים כחילונים שתהיה "תחיית המתים" ותחזור אלינו ובכל תנאי שנידרש נעמוד.
אומרים שזו גזירה משמיים ולא ניתן למנוע כי "ביום לידתו נקבע מותו" - כך כתוב בתורה, אך נשגב מבינתנו להבין איך בחור שהכי אהב את החיים והבריות אהבו אותו, פרח בשיא יופיו ותפרחתו נקטף באיבו טרם חווה את המשך חיו.
ב"שבעה אמרתי" שפרעה "זכה" ל-9 מכות כאזהרה בטרם נתן לו ה' את מכת הבכורות האכזרית ואילו אנחנו קיבלנו אותה באופן כה אכזרי וכה מיידי.
מה תפקידך בעולם האמת? מדוע נלקח מאיתנו? מה היה קורה אם……..?????? - אין אנו יודעים הלב דואב ובוכה, כל נימי גופנו ונפשנו זועקים גם שהדמעות זולגות ומפסיקות ,הלב בוכה ללא קול…..
מי יתן אלי ונזכה בעודנו בעולם הזה לראות אותך חוזר אלינו.
אמן.
מאמא שאהבה ואוהבת עד כלות…
ומאבא שלא מוצא מנוחה לנפשו עד שינציח אותך כראוי.