אלבום תמונות
5.3.2003
כל פעם שאני עוצם את העיניים (כשאני הולך לישון או אפילו סתם ממצמץ) אני רואה תמונה. בתמונה הזאת אני רואה ילדה: לבנה כמו שלג, חמודה כמו דובי קטן ויפה... יפה כמו שמיים כחולים בלי עננים... יפה כמו השמש. ילדה, שכל מה שהיא רוצה ועושה זה לחייך ולחייך ולחייך...
הילדה הזאת זאת את ליז. את, מופיעה לי בתמונה הזאת מלאת שמחת חיים, אושר ושלווה.
אבל בתמונה הזאת יש מסגרת שחורה, מסגרת שאי אפשר למחוק כי היא כבר לא תימחק, מסגרת שרק אלוהים יודע למה היא שם ולמה היא שחורה ולא לבנה עם פרחים מסביב.
כואב לי ליז, אני בוכה, עוד לא סיימנו את הסרט וככה הלכת, בלי להגיד שלום, ובעצם, בלי להגיד דבר.
כואב לי ליז, כואב לי כי אני לא מבין למה אלוהים מחליט לקחת דווקא את הטובים ודווקא את השמחים שלא עשו רע לאיש. אני מנסה ומנסה להבין ולא מצליח לקלוט למה אלוהים לוקח את הטובים, למה את אלה שכולם אוהבים, למה?
כואב לי ליז, כי אני לא מצליח לעצור את הדמעות.
כואב לי ליז, כי אני לא מצליח לראות שום תמונה אחרת חוץ מהתמונה שלך.
אני הולך עכשיו לישון, ליז. בטח אני אקום עוד כמה שעות ויבכה שוב ושוב, אבל את ישנה... לתמיד!
אני מקווה שיהיה לך טוב שם למעלה ואני מבטיח לך שלי כבר לא יהיה אותו דבר כאן למטה... לא שמיניאדה ולא סרט ולא ספר מחזור ולא בגרויות ולא מבחנים...
למעשה, כנראה שהכל יהיה כי חייבים להמשיך הלאה, אבל שום דבר לא יתקרב לדברים שיכולנו לעשות ביחד... את ואני וכולם... שום דבר, פשוט שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר, בלעדיך.
תשמרי על עצמך, ליז... ותמשיכי לחייך גם שם למעלה, בשבילי ובשביל כולם.
נ.ב.
תמיד תזכרי שהיית כאן והיית אתנו ושמחת אתנו. אנחנו אוהבים אותך ואף פעם לא נשכח אותך, כי את פרח ליז, פרח שנקטף. פרח... שתמיד נשקה ותמיד נזכור כמה הוא היה יפה!
שלך, לנצח,
אסי עינצ'י