אלבום תמונות
לא יודע מה להגיד שלא ישמע כמו כל מכתב שאחרי... כל תהליך האבל תמיד נראה לי מכני - מתים ואז עצובים. אבל לצערי, אני מגלה בדרך הקשה את ההרשה האמיתית...
אני לא כועס, אולי זה כי אני עוד לא מתגעגע, בגלל שאני עוד לא קולט... גם אני, כמו הרבה לפני, עוד לא קולט מה קרה, איך זה החיים שלי מתחלקים פתאום לשניים, ואיך זה שמישהי שפה, כבר לא.
לפעמים אני נשטף בגלים של הבנה, ליז. שאני לשניה חושב על מחר, ואת לא שם. קרחונים של קליטה צפים לפעמים אל התודעה שלי, ואז קר לי. אני הודף אותם בחזרה... יום אחד אני אבין שאני לא אראה אותך בבצפר, שאני לא אתקשר אלייך לשאול מה את עושה, שאני לא אראה אתך מופיעה, שאני לא אפתור אותך, ליז - החידה שלי... כמה שרציתי לדעת למה כל כך רע לך.
פעם ישבנו על ספסל בפיאצה, את אמרת "אוי, אני כל כך עצובה" (או משהו בסגנון...), שאלתי למה, את אף פעם לא רצית לספר... אפילו שהכרזת על זה בצורה כמעט חגיגית, כאילו מביאה לתשומת ליבי עניין שאת רוצה שננתח ביחד, את אף פעם לא רצית לדבר על עצמך... עכשיו מי יידע? למה היית כל כך עצובה, ליז? תמיד קיוויתי שתעבור שנה או שנתיים, ואת תצאי מהצרות שלך, ונוכל לדבר. להתקרב. אתמול היית עוד חיה, בילינו את ההפסקה ביחד, הרגשתי כאילו היום הזה מתקרב ואת תפסיקי להיות כזאת חידה מהלכת עבורי... נשארת לא פתורה. מאוחר מדי. את השארת הרבה מאחורה, ליז. התקופה הקרובה הייתה אמורה להיות אדירה בשבילך, את היית אמורה לשחק בהצגה של מגמת תיאטרון - בשביל זה ירדת להדר, למצוא אדידס ירוק, בגללו עלית על ה-37.. נשארת חתיכה חסרה וכואבת בפאזל שאין לו יותר מטרה, הסרט גמר של יונתן, ששיחקת בו עם דני - הוא היה צריך לנשק לך את הצוואר. הם לא יכלו להשתמש בצילומים... כי הסמקת.
אליזבעסה שלי... תמיד ידעתי שיש לך עוד זמן, חייב להיות לך... רק אתמול התחבקנו, סתם, כי התאים - אני לא זוכר כבר מה אמרתי, אבל אני זוכר שחייכת. הייתי אתמול כל הלילה בבורקס, חשבתי עלייך. כתבתי את השם שלך בצד עם ענפים שבורים וזמזמתי... היה קר, אבל נשארנו עד ארבע בבוקר. לא יכולנו לישון.
איך את היית מתעצבנת אם היית באה לבצפר... היית תולשת את התמונה שלך מפינות הזיכרון ודורשת לדעת מי סיפק אותה. את היית מציעה להחליף אותה בתמונה שהצטלמנו ביחד בטיול השנתי - אהבת אותה כי לא הבינו שזו את...
פקצה.
רציתי לפתור אותך, ליז.. חידה מהלכת. יום אחד אולי אני אגלה למה היית כל כך עצובה, למרות שעכשיו... זה כבר לא כל כך משנה.