אלוני,
מעט יותר משבוע עבר מאז התאונה. עברו עלינו שבעה ימים מתישים, כואבים ומדהימים. בזכותך כל אחד מאיתנו ראה את חייו עוברים לפניו ופגש את המעגלים המגוונים הקיימים בחייו, כמו קיבצו את כל האהבה שפזורה בארץ וריכזו אותה אלינו , אל גג הבית בו חגגנו יחד רק לפני 3 שבועות את יום ההולדת לאמא. האהבה הזו הגיעה כדי שיהיה לנו את הכוחות להיות עם הכאב הנורא שדוקר בלבינו. במהלך השבוע דרך הכאב הזה נגענו בעצמנו ואחד בשני כמו שלא נגענו מעולם.
אני יודע שהחוסר הגדול והגעגוע אליך רק ילכו ויתעצמו , אך כבר השבוע למרות אלפי האנשים שהיו בבית חסרונך כבר מורגש היטב.
לפני 3 שבועות במוצאי השבת הלכנו כולנו אל הים, אל מפרצון הצדפים, הים היה רגוע ושליו, מגוון אדיר של חיות בצבץ אלינו.כמו הים צעק מתוכו "חיים", אך היה שם גם מוות בדמותו של דיונון שנתפס על ידי דייגים. לפני שעזבנו את המקום נשארת עם תני ואיתי – עצמת עיניים, הרפת, הרשתי לנו להוביל אותך ולהשכיב אותך על הארץ, להתחבר לאמא אדמה ולהניח עליך צדפות, השמש כבר שקעה, יתושים החלו לעקוץ אותנו, אמרתי לך לפקוח עיניים והתחלנו לחזור. שבתי מהים בלב כבד ולא הבנתי מדוע.
השבוע הגעתי אל אותו מפרצון-הים היה סוער ומתנועע, בשונית לא היו חיים כלל. התיישבתי ומעין שזכר את הנוכחות שלך איתו מהפעם האחרונה, ניגש אלי והניח לי ביד קליפת גופו של סרטן מת. הים המשיך לגעוש וכמו זעק אלי לא רק מוות אלא גם תנועה, שינוי, כאב, זרימה, שמחה ומחזוריות. מאחורי החלה להישמע מוזיקה, גופי החל להתנועע ולהיזכר בבקשתך מלפני 3 שבועות לרקוד עמך את ריקוד הקונטקט. רקדתי איתך. שבתי מהחוף רוקד ושמח יחד איתך במותך בחייך, בחייך ובמותך.
המילים שהופיעו על צג הנייד שלך למחרת היו "יהיה בסדר". אלוני אני עד היום לא אהבתי את הביטוי הזה, אבל אני רוצה כאן ליד קברך הטרי כל כך לאמץ זאת לחבק חזק את המשפחה שלי, לחוש את האהבה שקיימת ולהרגיש כפי שרמזת במכתבך האחרון ביומנך שאנו מעגל בתוך עוד מעגל בתוך עוד מעגל שאין סוף ואין לו התחלה.