עידן פרח בתקופת התיכון, היה חביב אהוד ואהוב על כל חבריו לשכבה, אהב לטייל ברחבי ישראל, לצאת אל הטבע וליהנות מיופיו בכל עונות השנה, ללכת לים לשחות בכל הזדמנות, לארגן מפגשי חברים, מסיבות, בילויים או סתם ישיבה משותפת שבה דברו על כל נושא בעולם.
כשהבין ששכח קצת להקדיש ללימודים גייס את עצמו והדביק פערים למד בחריצות והשיג את המטרות שהציב לעצמו.
מחנכת הכיתה שלו יעלה יצרה קשר אישי עם עידן. בכל הזדמנות נהג לכתוב לה ולאחל לה ברכות חמות ומחבקות לכבוד יום הולדתה או סתם כדי להודות לה על היחס האישי.
לפני מותו פגש אותה באקראיות והיא אמרה לו שהברכות שכתב לה שמורות אצלה, ובכל פעם שהיא קוראת אותם היא מתרגשת מחדש.
ב"שבעה" על מותו של עידן, הגיעה יעלה עם כל חבריו לכיתה ועם הברכות שכתב. עידן של המורים...
לקראת מסיבת "נשף הסיום של התיכון" עידן כתב פוסט מרגש על הפרידה הקשה מבית הספר תיכון "ליאו בק":
מה "משפחה השנייה " כפי שקרא לחבריו .
" משפחה שנייה שלי! אני קורא לכם משפחה, כי בתכלס ביליתי אתכם ב -3 שנים האלה יותר זמן מאשר עם המשפחה האמיתית שלי ...חחח
אז לעניין
מי האמין שהיום הזה יגיע כל כך מהר, והנה היום ה - 20 ליוני 2012 סיימנו י"ב וסיימנו עם כל הדבר הזה שנקרא בית ספר, בתכלס באמת לא חשבתי שאני אתגעגע לבית הספר ובמיוחד לאותם החברים שבכיתה ובשכבה, כי הרגשת הגעגוע היא רגעית ובדר"כ חולפת אחרי יום או יומיים, אבל משום מה כבר כמה זמן שיש לי צביטה בלב, שואללה הרגשת הגעגוע הרגעית שכיבול הייתה אמורה לעבור לי ממזמן, ואללה לא עוברת ולא עוזבת אותי כבר כמה שבועות טובים, ולא הייתה לי תשובה למה היא לא עוברת, עד שהבנתי את הדבר הבא:
אנחנו חיים את החיים רק פעם אחת, ובמהלך החיים האלו אנו מרגישים וחווים הרבה חוויות: חלקם חוויות רגעיות וחלקם חוויות שהן מתמשכות, חוויות שאנחנו חווים ומרגישים לאורך זמן, חוויות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו - אלו הן סוג החוויות שזוכרים לתקופה ארוכה, למשך כל החיים להבדיל מהחוויות הרגעיות שמסתיימות להן אחרי יום או יומיים ושוכחים אותם אחרי שבוע.
אחרי שהבנתי את הדבר הזה בעצם עניתי לעצמי על התשובה ששאלתי בהתחלה, למה תחושת הגעגוע הרגעית שהייתה אמורה לעבור לא עוברת ?!
אז הנה התשובה:
משפחה שנייה יקרה שלי, הבנתי שסוג החוויות שעברתי בבית הספר בשלוש השנים האחרונות לטוב ולרע עם כל אחד ואחד ממכם הוא לא רגעי..., אלא מתמשך! ולכן קשה לי לשכוח וקשה לי שלא להתגעגע וזאת מדוע הרגשת הגעגוע לעולם לא תעבור , כי תסכימו איתי שחוויה שמתמשכת 6 פעמים בשבוע באופן קבוע במשך כמעט 10 חודשים בשנה במשך *3 שנים* לא משתווה לשום חוויה רגעית שחווינו. !
לכן שכבה יקרה שלי וחברים יקרים שלי לכיתה, זה לגיטימי שנרגיש תחושה של פספוס כזה וחמיצות וכמובן געגועים לבית ספר לשטויות לצחוקים בשיעורים ובמיוחד אחד לשני שבלי הצירוף של כל אחד ואחד מאיתנו החוויה *המתמשכת* שלנו ולא הרגעית לא הייתה אותו הדבר!
אני רוצה להגיד לכל אחד ואחד ממכם תודה רבה על 3 שנים נפלאות, כמו בכל חוויה מתמשכת היו רגעים משמחים ואיך שלא היו גם רגעים קשים, ודווקא ברגעים האלה הוכחנו את עצמנו וידענו להיות שם אחד בשביל השני ועל כך אני מודה לכל אחד ואחד מכם, אני אתגעגע לשטויות לצחוקים לרצינות ללימודים ללחץ לטיולים לסמינרים ואפילו לנאומים החופרים של דני פסלר חחחח !
אני רוצה לאחל לכל אחד ואחד ממכם רק טוב ובהצלחה בהמשך הדרך, תהינו מהחיים ותנצלו אותם עד תום תממשו את הפוטנציאל שלכם עד כמה שאפשר, תאמינו בעצמכם תפרצו גבולות ותעשו מה שיעשה אתכם הכי מאושרים, כי הזמן טס כל כך מהר אתם רק לא מתארים כמה! והכי חשוב שתזכרו שחיים את החיים רק פעם אחת והכי חשוב שתזכרו זה שכל אחד ואחד מכם הוא בן אדם איכותי בפני עצמו, לכל אחד ואחד מכם יש תכונה שייחודית רק לו, שלאף אחד אחר בעולם אין אותה.
תאמינו בעצמכם ואף פעם אל תגידו שהדבר הזה הוא לא אפשרי ואני אסיים במשפט שמלווה אותי כבר כמה שנים כי שרק מי שמאמין בבלתי יאומן ישיג את הבלתי אפשרי !
אז זהו סיימתי "לחפור" ואני בטוח שכל אחד ואחד מכם הוא עולם ומלואו, חלק גדול מכם יצא להכיר לי לעומק וממה שהכרתי למדתי ונהניתי וחלק מכם לצערי לא יצא לי להכיר אם בכלל או לעומק אבל בקטנה שום דבר עדיין לא מאוחר
תהיו גאים בדרך שעברתם במהלך השלוש שנים האלו ואל תצטערו על שום דבר, כי בלעדי הדרך הזאת שעברתם לא הייתם מי שאתם היום!
מאחל לנו שנצליח בהמשך דרכנו, כי עכשיו אלו החיים האמיתיים שנשמור על קשר ושלא נשכח את הערכים שלנו ומאיפה באנו!
אוהב אתכם משפחה יקרה שלי ויאללה הולך להיות לנו נשףף בןןן זונההה..."