סגן אליאב רפפורט ז"ל

כותב אחיו בועז שהיה בן 15 וחצי כשנהרג:
שתי מילים ושלושים מטר.
כבר מרחוק, על המדרכה, ראיתי את אחותי ממררת בבכי.
"מה קרה? שאלתי. עדיין תמים.
אליאב נהרג! הצליחה לפלוט.
מה את מדברת? ניסיתי להרגיע אותה.
אבל זה לקח מס' שניות.
"אליאב נהרג" שתי המלים בקעו אותי!
בשלושים המטרים שנותרו עד הבית
הרגשתי שבוא עמוק נפער תחתי באדמה.
ואני נופל לתוכו. ובדרך אני חולף על פני כל שכבות המגמה.
והיא בוערת!
ותוך כדי השריפה הזאת כל העולם עובר מול עיני
וככל שאני מתקרב לפתח הבית, כך אני נחשף לבעירה הזו, ומרגיש שהיא מאכלת את כל קליפותי.
ואני חשוף ומואר בחום הלוהט.
ובדרכי, באופן המוזר ביותר, אני מרגיש שזהו "אני" אחר שעומד מן הצד ומתבונן בהתרחשויות!
גופי נדם
נפשי צועקת
ורוחי יודעת
יודעת שבבת אחת העולם השתנה!
ובעצם אני הוא שהשתניתי.
בעתה ואילך החיים יראו דרך עיני המוות.
ולתדהמתי, הם נראים ברורים יותר, החיים, יקרים יותר ובעלי משמעות שהיתה נסתרת עד הרגע הזה.
וככל שהתרחקתי מאותו הרגע, הבנתי.
הבנתי שהמוות מחדד את החיים.
לא ניתן לחוות את האחד בלי השני,
כמו שלא ניתן לבנות עולם ירוק עם נחלי מים ללא המגמה הרותחת תחתיו.
והאדם חי ביניהם.
מרביתחייו למעלה, בין הפרחים והקוצים והנחלים והמדבריות ורק שברירי שניה ניצב מול האש הבוערת.
וכשיבין את הקשר בינהם, יוכל להמשיך ולבנות!.