אליזבט ליז קצמן ז"ל

אלבום תמונות

הבוקר של אתמול היה בוקר ככל הבקרים: שקשוק ספלי הקפה התערבב בשיר קצבי ברדיו. התבוננתם בשעון, ממהרים. עוד חצי שעה צלצול. הלכתם לבית הספר, בהפסקה צוחקים צחוק מתגלגל. האם היה זה הצחוק המתגלגל האחרון שלכם?
פלאפון לאמא - "אבוא ב-14:30, איני עולה על 37! מה זה בא לי צ'יפס, אבל עם המון קטשופ..."
את נוסעת באוטובוס, אתה מתבונן בחלון. עוד מעט תגיעו הביתה, תתרווחו על הכורסא בסלון, תאנחו מול הר השיעורים ותחשבו: יאללה, אני מה זה עייף!
אבל...
מישהו הפסיק את הקצב, מישהו עצר את המנגינה, והותיר אותנו כואבים, נבוכים, זועקים, מי בלבבו ומי בקול רם. שאלות משתוללות מנסרות מחשבות בקצב מטורף, מראות ידועים מרצדים על המסך, אבל זה בבית שלנו, בחיפה. בבית שהתפאר בדו קיום, והנה - בורקס העגלה - מה, במקום השלוו והמוכר הזה בן בליעל מעז לנפץ לנו חלומות?
הנה התחנה שאת תמיד נשענת על עמודיה בעייפות - האם זה המראה האחרון שחלף במוחך?
הצהריים והערב והלילה הארוך לא היו כתמיד. ההורים התרוצצו טרוטי עיניים, ועשו את הדרך הזוועתית הזאת לאבו כביר.
אנחנו נמשיך. יהיו לנו ימים קשים, אך אחריהם יבואו ימים של שקט.
השקט ידרים תחילה, יהיה מעונן, אח"כ מעונן חלקית וההתבהרות תהיה הדרגתית.
זו לא תחזית מזג אויר.
זו תחזית של הנפש, והנפש שלנו זקוקה לחיבוק.
החיבוק יבוא מכולנו, והלואי ויהיה לנו טוב.
יהי זכרך ברוך!