קורות חיים
ישראל, בן שושנה ואלכסנדר, נולד ביום א' בכסלו תש"ט (3.12.1948) בחיפה, ואחר שלמד בבית-הספר היסודי "יל"ג" בחיפה, המשיך וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון "ליאו באק" בעיר הולדתו.
ישראל היה תלמיד מצטיין, מן הטובים ביותר. הוא היה חרוץ ושקדן ולדברי מנהלו בבית-הספר "יל"ג", היה "בעל אופי טוב ולב טוב, מוכן תמיד לעזור לחבר ולשתף פעולה עם הזולת". הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" בחיפה, שם בילה עד הגיעו לצבא. בתקופת התנועה תרם הרבה גם בהדרכה ובארגון טיולים ומחנות עבודה רבים. אהב לטייל במרחבי הארץ, וברבות הימים היה נוטל עמו את בנו הקטן לטיוליו.
ישראל היה צמא-דעת ובעיקר התעניין בנושאים מדיניים ובתחום ידיעת הארץ. הוא היה אדם נעים הליכות, ישר והגון והשרה סביבו אווירה של שלווה וידידות. תמיד אהב לשבת בצוותא עם ידידים; תמיד מוכן היה לעזור לזולת. מתוך גישה רצינית לחיים, נהג להימלך היטב בדעתו, ואף לשאול ולהתייעץ לפני שעשה צעד מכריע. מילדותו היה בן נאמן להוריו, אח מסור מאוד לאחותו, ובן משפחה דואג למשפחתו וקשור אליה מאוד.
ישראל גויס לצה"ל במחצית יולי 1967 והוצב לנח"ל, כחבר בגרעין "שורק", שנועד להשלים את קבוץ גזר. לאחר הטירונות ולאחר ששירת בנח"ל מוצנח, שם עבר קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר, הוא עבר הסבה והשתלם בקורס לקציני מודיעין ובקורס נוסף. אחרי-כן הוצב לחיל המודיעין כקצין מודיעין. בתפקיד זה החל בשרות קבע בצה"ל.
בתקופה שהגיע לקורס קצינים נשא את חברת נעוריו אלה לאשה, וכשנה לאחר מכן נולד בנו אסף.
הוא היה קצין יעיל, אמיץ ואהוד, ולדברי מפקדו "שימש דוגמא לפקודיו". בחוות-דעת תקופתיות הנהוגות בצה"ל, תואר כ"קצין מסור, ממושמע, הגון, מבצע את המוטל עליו בצורה טובה ויעילה ואינו נרתע מלהביע את דעתו גם אם אינה זהה לדעת חבריו. לויאלי למפקדיו ולחבריו, מתנדב לכל משימה ותפקיד".
בחודשים שלפני המלחמה החל ללמוד באוניברסיטת "בר אילן" במסגרת שירותו בצבא הקבע.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים התייצב ביחידת מודיעין וסופח לחטיבת שריון, שלחמה בחזית סיני. תוך כדי המלחמה הועלה לדרגת סרן. בקרב שהתחולל בעיר סואץ ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973), נכנס זחל"ם המודיעין החטיבתי, שבו היה ישראל, לתוך העיר בעיצומו של הקרב, כדי לנסות ולחלץ פצועים. הזחל"ם לא חזר, אנשיו, וביניהם ישראל, נחשבו כנעדרים במשך כחודשיים. רק בינואר 1974 זוהו חללי הזחל"ם, וישראל הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחות.
בגלויה כתב ישראל לאשתו אלה ובנו אסף ב-12.10.73 כשבועיים לפני שנפל: "היום זהו יום המנוחה שלנו ואותו אני מנצל היטב: לאיסוף כוח, להתקלח וכו', והעיקר לכתוב לכם כמה שיותר (מחשש שאולי חלק לא יגיע). אצלי אין כל בעיות והכל כשורה (מלבד מחשבות ברגעים קשים). אני מאוד מצטער אך אני חייב להזכיר לך זאת היות ולעיתים אני מאבד כל תקוה והכל נראה שחור בעיני, בכל אופן נסי לטפל בכל מה שהפסקנו באמצע ולסגור את שנשאר פתוח. מה יהיה אתי? נשאיר כשאחזור ונפגש, וכולנו מאמינים שזה יתרחש במהרה..."
לאחר מותו כתב חבר מקורס קצינים: "ישראל היה בחור שטוב להמצא בחברתו. בכל מצב היה מוצא את הבדיחה המתאימה, היה מפטיר את המשפט כלאחר יד ומביט תמה בחבורה כאילו אינו מבין על מה הם צוחקים. היתה בו מין שובבות ממזרית ויכולת לראות את הדברים על הצד ההומוריסטי שבהם. היו לו הרבה היסוסים לפני החתימה לקבע - בעיקר על מישור מצפוני. ידוע לי שהיו לו רצונות אחרים ותכניות לחיים אזרחיים, אך הוא חש שחובתו לשרת בצבא ולתרום בדרך זו חלקו למדינה. מאוד חשובה היתה לו ההכרה שאם הוא עושה איזה דבר, הוא עושה אותו ביסודיות ובמסירות. הוא היה מציק בשאלות, תובע הבהרות לכל פעולה שלא נראתה לו. מתעקש על דעותיו, הוא חפש את הפתרונות הפחות שגרתיים. גם אם הם כרוכים במאמצים פיסיים גדולים הרבה יותר. היתה בישראל לבביות וספונטניות ביחסו לחבריו, היה מלא בחמימות כלפי כולם. היה בו טוב לב מיוחד ואמונה שהדברים הטובים הם הקובעים והחשובים".