נראה לי כי רק אתמול פגשתי אותך בשיחת המחלקה הראשונה בסנור, צנחן צעיר שזה עתה נתנו לו נעליים אדומות. מתרגש, לא יודע לאן הדרך מובילה... אך המציאות הכואבת, לצערנו, מתקנת אותי. אופיר איננו.
כמו רבים אחרים, הצבא הכיר בינינו היכרות יום יומית - שנה וחצי של עבודה משותפת סביב השעון. למדתי, ויחד איתי כל חבריך לצוות, להכיר אותך במצבים קשים שבהם נתקלים רק במהלך השירות הצבאי: מאמץ פיזי ונפשי לאורך זמן, חוסר שעות שינה, עייפות מתמדת, עוד "טיול לילי", עוד פשיטה. ודווקא ברגעים אלה היית בגדולתך, ברגעים שלכאורה הכי נוח והכי קל היה להתחמק, התעקשת להמשיך לסחוב את האלונקה, לתת דחיפת עידוד לחבר ולעזור במשימות הצוותיות יותר מכל אחד אחר. ויעידו על כך, יותר מכל, חבריך לצוות.
היה ברור לכולם שהצבא נתפש בעיניך כדבר חשוב ביותר, ולכן התיחסת לשירות הצבאי ברצינות הראויה. לא פעם, אני זוכר, שימשת דוגמה ומופת של מפקד, כשאתה חיל מהשורה.
להשאר שבת במקום חבר, לעזור לכולם לפני מסדר, להיות הראשון שמתנדב, אלו הם רק חלק מהעקרונות שהיו בשבילך דרך חיים, דבר טבעי לחלוטין. ואם נעלה קצת זכרונות מהשירות, אז בטח לא נשכח את הפגיעה המדויקת שלך עם אר.פי.ג'י בתרגיל המסכם בחמאם-אל-מליח.
בצוות קראו לך לייבו, אני התעקשתי לקרוא לך אופיר, אבל בעצם אין זה משנה, כי את מה שעומד מאחורי השם כולנו מכירים ועל כך אין ויכוח. אופיר ליבוביץ - יהי זכרו ברוך.