עומדת על סף קברכם ואיני מאמינה כי לעולם לא אראה אתכם עוד. שני בנים אחים שגדלתם לנגד עיני. יפים, תמירים ומאוד נעימים.
יודעת כי מרגע שהלכתם מבלי שוב נתרוקן הבית, שקט ודממה בתוכו. לשום דבר אין משמעות, מאום לא חשוב ולא משנה. כשחייתם חיינו כשמתתם מתנו.
נפשנו בוכה, גופנו שח, הבינה נסתלקה אין לאן לברוח. מכל מקום ומכל פינה צצים ראשיכם.
מתגעגעים אליכם מאוד מאוד. רוצים לשבת לידכם, לשוחח, לשמוע מפיכם מה יש לכם לומר על הכל. מה תרצו לספר. מה משך אתכם אל הבלתי נודע, למקום ממנו לא שבתם. מהו זה שקרה לכם לבוא.
אופיר, מה עלה במוחך עת הלכת להזעיק עזרה לאחיך נחשון. ודאי סבלת נוראות ונקיפות מצפונך היולא נשוא. והרי מחשבה יפה הנאיתך לעשות זאת. רצית להכין את אחיך למשהו שבעיניך היה חשוב ונשגב. רצית לעשותו חייל בישראל ואת חייך מסרת למענו, את היקר לך ביותר. לא חיכית לאור היום כי יבוא. דאגת הודאגה כרסמה בכל חלק בגופך, רצית לעשות זאת מהר, לא לבזבז רגע ובמצבים מעין אלו היית בקי. כחייל צנחן בסיירת הנבחרת ידעת הכל. עברת את כל המשימות הקשות בהצלחה רבה ולאחיך הקרוב והאהוב לא יכולת לעזור. ראשך היה ודאי מלא בדאגות ומבולבל מאשר קרה לך והלכת לאן שנשאוך רגליך. פשוט הלכת עד אשר קרה האסון הנורא.
מה חשבת אז? מה רץ במוחך הלואי וידעתי, אך הדלת נועלה ואין עם מי לדבר ורק ראשינו מתפוצצים ומחשבות על גבי מחשבות אצות רצות ואין להן לא התחלה ולא סוף פתרון אין.
ואתה נחשון בני הצעיר, גם אתה איננו ולבי נשבר, ורוחי קודרת. מה היה לך? הקשתה דרכך? האם נחבלת? או פשוט אפסו כוחותיך. ילד קטן שלי תועה במדבר, קורא לעזרה ואין מושיע. איש לא שמע ואלוהים קצרה ידו מלהושיע. ודאי כאב את כאבך, לראות את יציר כפיו הולך ונעלם.
עצוב, עצוב מאוד ואין דרך לומר לעצבות שלום. היא בתוכנו עתה, חלק מאתנו שלעולם לא יעזבנו.
ידענו ימי אושר, שמחה, דאגה, צער, כעס, מתח, ועתה נותר רק העצב. הוא לבדו ואין לו תחליף בעולם הזה.
לפקוח כל בוקר עיניים בהרגשה שאין מה שישנה את היום. שאין מי שיפיח רוח חיים להתמודד עם הקשה ביותר. עם השכול הנורא שהפך בית לשממה.
והלילות וחלומות הבלהה. לראות אתכם צועדים במדבר, שפתותיכם יבשות ופיכם ממלמל אבא, אמא, בואו, ואנו מושיטים ידיים לאחוז בכם, להוביל אתכם, להשיבכם לחיקנו, ועוד שניה אנחנו נפגשים ולפתע נפקחות העיניים ואין איש והדמעות ניגרות כמים. ומדוע נענשנו כך, מה עשינו? הרי בני אנוש אנו. ככל אחד חושבים על הטוב וכיצד לחנך את ילדינו שייפו את העולם ונענשנו ואין תשובה.
אופיר ונחשון היקרים מאוד, הילדים שלנו שכה אהבנו. עזבתם את אבא ואמא בודדים בעולם, כואבים ויתומים. השארתם אותנו עם זכרונות ותמונות, עם חדרכם שרוחכם שורה בו ומה נותר לנו לעשות? נשב ונספר אודותכם, איזה בנים הייתם, נשב ונספר כל עוד נוכל על מעלליכם, כיצד גדלתם, נשב ונספר על ימים בהם היינו בצותא, שוחחנו, כעסנו, צחקנו והשלמנו. נאסוף כל חומר עליכם מכל מכר וחבר. נרשום ונקליט כל המילים אשר יספרו אודותיכם.
נאסוף חברים ונספר בצוותא, זה מה שנותר לנו. אתם תחיו מפינו. לא ניתן לשכוח אתכם. זה מה שהותרתם לנו שניכם, ספורים וספורים ואותם נחיה ונציא לאור והם שיתנו טעם לחיינו. ואולי יבוא יום וכולם ידעו, וכל אשר לא ספרנו בחייכם נספר במותכם ויש מה מהיום שבו נולדתם עד ליום בו נפרדנו מכם לעד.
השארתם לנו אופיר ונחשון משימה קשה מאוד וכל אשר אנו רוצים הוא לעמוד במשימה - סיפור חייכם ילדי היקרים. אבא ואמא אוהבים אתכם, גאי םבכם ויודעים כי מעשה גבורה עשיתם. אהבת מולדת שורשית, עמוקה, המדבר קרא לכם והלכתם ודמכם הצעיר זורם ומרווה ומחייה אותו. להקים במקום בו נפלתם מצבה על סלע נישא, וכל הבא יקרא וידע -
"אלו היו בני אופיר ונחשון היקרים
בחייהם ובמותם לא נפרדו"